המפתח תקין המנעול לא מתאים
בילדותי, כשאבי היה עוד בתחילת דרכו כממציא שיטת האבחון הביומטרי באמצעות כף היד, הוא הרבה לבקר במוסדות שונים בכדי לחקור ולהסתכל על ידיים. במהלך ביקור באחד המוסדות, הוא נתקל בילדה שכמעט ולא דברה. הילדה הסתובבה ובידה שקית גדולה מלאה במפתחות שבורים וחלודים. האחות שליוותה אותו, מיהרה לומר "כן...והיא מנסה אותם בכל מנעול אבל הם לא טובים". הילדה, שבדרך כלל לא פצתה פה, מיד ענתה: "המפתחות כן טובים, החורים לא."
עברו יותר מ-40 שנה והסיפור הזה עדיין מלווה אותי. אני מוצאת שהרבה אנשים נמצאים בחיפוש אחר המנעול שיתאים להם, אם ברמה האישית, הזוגית או המקצועית. הבעיה מתחילה כשהאדם "מאמין" שהוא לא בסדר, שהוא החלוד והשבור, שהוא אינו מתאים למקום בו הוא נמצא, ולא שהמקום אינו מתאים לו. אם אדם ימקם את עצמו (או שאחרים ימקמו אותו) בסביבה שאינה בתאימות עם הזהות הגרעינית שלו, שהיא הזהות המקורית שלו, הוא תמיד ירגיש שבור, חסר ערך, לא תקין, לא בסדר, לא ממומש. תחושות שעלולות להוביל לחרדה ודיכאון.
כל תינוק נולד עם ירושה גנטית המקנה לו את זהות גרעינית, מקורית, ואותנטית לו. הזהות הגרעינית מחברת את האדם עם אישיותו המקורית. אלה הם נתונים דטרמיניסטיים מולדים, המתארים את המחויבות שיש לאדם כלפי עצמו. אלא שאדם לא נולד לתוך חלל ריק. ברגע שהוא מגיע לעולם הוא מיד רושם לעצמו חוויות, וכפי שאצבעות נותנות צורה לפלסטלינה, כך החוויות משאירות את חותמם על האישיות. אם חוויות אלו תומכות ומחזקות את המרכיבים האורגנים הגנטיים שלו, זה נפלא, אין כל בעיה. אך מה קורה אם לא כך? מה קורה כשההיסטוריה של האדם מפגישה אותו עם מצוקות, שמאלצות אותו למצוא תשובות והגנות, שמרחיקות אותו מהזהות הגרעינית שלו? מצוקות שמשאירות גיבנת, אותה הוא סוחב כל חייו על כתפיו. גיבנת שמורכבת מחוויות המושכות לכיוונים קוטביים ממה שהירושה הגנטית הייתה מחייבת. וכפי שציינתי, כשמדובר במרכיבים תורשתיים גנטיים, מדובר במחויבות, באחריות שיש לאדם כלפי עצמו. עם מחויבות כזו לא מתפשרים. חשוב לזכור, שהגיבנת הזו, למעשה מורכבת מאלמנטים שנלמדו, גם אם הם נלמדו משחר הילדות, הם עדיין נלמדו ולפיכך דינמיים ונתונים לשינוי. מרכיבים שנלמדו הם התניה ולפיכך שומרים על אופיים הדינמי. כפי שמשהו נלמד, אפשר ללמוד לשנותו. בתהליך טיפולי אפשר לרשום חוויות מתקנות, וזה האתגר.
אמחיש זאת באמצעות מקרה של גבר בתחילת שנות ה30 לחייו, אשר נתן לי את הסכמתו לתיאור המקרה. לצורך העניין אקרא לו בשם בדוי, אהוד. אהוד הגיע אלי לטיפול במצב של דיכאון עמוק. אמנם המשיך לתפקד, הלך לעבודה כל בוקר, ועל אף שקיבל מחמאות על עבודתו והגיע להישגים משמעותיים בה, הוא לא הרגיש שום עניין או שמחה בחייו: "כאילו מישהו אחר מתפקד ואני מת בפנים", "כאילו מדברים על מישהו אחר, לא עלי", "אין לי טעם לחיות...שום דבר לא משמח אותי...אני ריק בפנים ואף אחד לא יודע....." באבחון הביומטרי שערכתי לו, התגלו מספר מאפיינים ותסמונות, שאפשרו להבין את האטיולוגיה של המצוקות שלו, ובכך הבנה עמוקה ומיקוד בטיפול כבר בתחילתו. חשוב לציין, שמדובר באירועים שקרו בתקופת הטרום מודע שלו. לצורך המחשת הכאב והמצוקה שהמטופל התמודד איתם, אציין רק שלושה מרכיבים מכל האבחון:
תסמונת מיקוד אם*The focus on me mother syndrome :
מה קורה כשהאם לא פנויה רגשית לטפל בתינוקה, ולאו דווקא מחוסר אהבה או דאגה, אלא מסיבות מציאותיות או אישיות שלה? התוצאה היא שהתינוק מרגיש לא בטוח. יש לו ספק, במחויבות הרגשית והאורגנית של אמו כלפיו. מצב זה הנו בלתי נסבל (רגשית קיומית) עבורו, הוא תלוי בה במאת האחוזים, ולכן הוא חייב למצוא דרך לתקן זאת. "התיקון" נעשה ע"י כך שהוא קולט/מבין (לא במודע) את כל מה ש"נכון" בעיני האמא, כל דבר שאמו מזדהה איתו, כל דבר שהיא מעריכה או שחשוב לה. התינוק קולט את כל התחושות והרגשות, הוא מפנים הכל לתוכו, ומזדהה לחלוטין עם אותן תחושות ורגשות. מטרתו (הלא מודעת) של הילד הקטן או התינוק, היא למעשה לעשות הכל בדיוק כמו אמו, ובכך, להיות בלתי ניתן להפרדה ממנה. למעשה הוא עוקר את תשומת הלב שלו מעצמו ומפנה אותה לאמו. להמחשה, אתן דוגמא: ילד קטן נפצע במשחק בחצר, רץ הביתה כואב ובוכה. הוא ממוקד בכאביו, בבהלה של עצמו, ממוקד לחלוטין ברגשותיו שלו. אמו רואה אותו וצועקת עליו "תראה מה עשית! אתה כל הזמן עושה לי את זה...אתה לא יכול להזהר? אתה לא רואה שאתה מפריע לי בעיסוקי? אתה מלכלך לי את השטיח עם הדם...וכיו"ב". בכך היא עוקרת את תשומת הלב של בנה הפעוט מעצמו, ומעבירה את תשומת הלב שלו אליה. שוב הפעוט מחוייב להיות עסוק במה שקורה עם אמו. האמא צריכה להיות מרכז תשומת הלב של התינוק, הפוקוס של התינוק.
זהות כוזבת *false self :
על אף שמדובר על הזהות הפנימית של האדם, במקרה הזה אנחנו למעשה מדברים על זהות כוזבת. התינוק/הילד למד כנראה, שאיך שהוא באמת (הזהות הגרעינית, מקורית שלו) לא מקובלת על ההורה (אמא או אבא. במקרה הספציפי של אהוד, נראה שמדובר באמא). כדי לשרוד הפעוט לומד שעליו להתאים את עצמו להורה. הוא עושה זאת על ידי כך שהוא דוחה את עצמו, את זהותו, ומפנים, מתחבר ומזדהה עם זהות ההורה. למעשה, ניתן לומר שהילד אימץ את זהות ההורה, והוא מוציא לפועל את הציפיות של אותו הורה. באופן הזה, זהותו היא שקרית, היא כוזבת, היא לא שלו.
מערכת רצון The Will Factor*
מצד שני, התגלתה אצל אהוד מערכת רצון חזקה מאוד. ניתן לומר, שהמערכת הזו היא המנוע של האדם, מה שמוביל אותו. אי אפשר להעריך נכון אדם, מבלי להבין את רמת העוצמה של מערכת הרצון שלו. מערכת הרצון, היא למעשה הביטוי של אינסטינקט החיים במערכת המודעות וההכרה. מערכת הרצון נמצאת באישיותו של כל אדם, ויש לה מקורות גנטיים. המערכת הזו אמורה להוביל את האדם לאוטונומיה ועצמאות. ככל שהמערכת הזו מפותחת יותר, כך עולה מחוייבותו של האדם לאוטונומיה ועצמאות. ובמקרה של אהוד, המערכת הזו מפותחת מאוד, מה שחייב אותו לאוטונומיה ועצמאות באופן אבסולוטי.
אז מה קורה כשמערכת הרצון הספציפית של אהוד, אשר מצביעה על כך שהסביבה הטבעית שלו חייבת לכלול אמנות, דברים מופשטים, דברים שיש להם ערך מעבר לכסף, תרבות. מערכת רצון שמצביעה על סוג של אלגנטיות, נטולת גסות, מערכת רצון יפה, איכותית וחזקה במיוחד שמחייבת אותו לשאוף להישגים. מערכת רצון שמחייבת אותו לשאוף לעצמאות ואוטונומיה טוטאלית, נתקלת בדימוי הפנימי שלו, הלוקה בחסר בצורה קיצונית, עד כדי כך שהוא לא יודע מיהו, שזהותו המקורית, הגרעינית, היא כוזבת והוא הניח את "עצמו" בצד, מגיל ינקות מבלי שמץ של מושג על תהליך זה, מלבד הרגשות הכבדים והקשים שלו. העובדה שהוא הצליח בעבודה לא ריגשה אותו, משום שהוא הרגיש זר ומנוכר למה שהוא עשה.
כיצד הוא יידע איך לממש את הרצון שלו?
אהוד נמצא בקונפליקט. יש אצלו פער גדול בין הרצון למציאות. תמיד כשיש פער בין ציפייה למציאות, יש נטייה למצבים חרדתיים. אם יש מענה למצב החרדתי, המצב הוא בר שליטה, אבל אם אין מענה לחרדה, מגיעים לדיכאון** , המצב בו אהוד היה נתון כשהגיע לטיפול.
הרצון החזק, כושר ההתמדה, האינטליגנציה הגבוהה, הם חלק מהכוחות האדירים של אהוד עליהם יכולנו להישען בעבודה הטיפולית לאורך כל התהליך. ההבנה את רגשותיו והאטיולוגיה שלהן, זרזה את ההכרה, ההחלמה והחיבור המחודש שלו עם זהותו המקורית הטבעית הגרעינית. העבודה עם הדיכאון לא היתה פשוטה, אך אהוד נאבק בהיסטוריה שלו ולא נכנע לה. וכך, לאט לאט, הצליח דרך חוויה מתקנת באמצעות הקשר איתי, ללמוד לעמוד על שלו, לזהות דברים שהוא אוהב ולהתחבר איתם. אהוד עזב את העבודה והפך עצמאי. התחתן והפך לאב. הוא מצא את המנעול שהתאים לו.
===========
סימוכין:
* Dr. Arnold Holtzman (2004) (2013 2nd edition) The Illustrated Textbook of Psychodiagnostic Chirology in Analysis and Therapy. TheGreenwood-Chase Press. Toronto, Canada
** S. R. Maddi. Personality Theories: a comparative analysis. (George A. Kelly, David C. McClelland). Dr. Martin Seligman, Learned Helplessness. The Dorsey Press 1972. U.S.A