הגדרה והסבר:
הסומטיזציה (תסמונת בריקט) היא ביטוי של חווית מצוקה או דחק באמצעות תופעות פיזיות. סומה=גוף ביוונית.
מי מאתנו לא מכיר תופעות של גירויים על העור ו/או מכאובים שונים, דפיקות ותעוקות לב, שאינן מקבלות מענה או תיקוף למרות ביקורים, בדיקות וטיפולים רבים אצל רופאים מומחים. למעשה, אין לכך הסבר מלבד ההסבר הנפשי.
ההסבר הפסיכולוגי הנפוץ הוא, שמדובר בקונפליקט נפשי לא פתור, המקבל ביטוי פיזי. חשוב לדעת שמדובר בקונפליקט לא מודע. כפי הנראה, אותו אדם מתקשה להתמודד עם מצבי חיים רגשיים שונים. כדי לא להתמודד עם קשיים נפשיים רגשיים, האדם בוחר (לא במודע) להחליפם בקשיים פיזיים. לרוב קל יותר להתמודד עם כאב פיזי מאשר עם כאב נפשי. חשוב לזכור שכשמדובר בסומטיזציה הכאב/הקונפליקט הנפשי הלא פתור, לרוב, אינו במודע.
אפשר לראות את תהליך הסומטיזציה כמנגנון הגנה של הגוף כנגד לחץ נפשי. כאמור, הבעיה מחריפה מאחר והאדם לרוב אינו מודע לקונפליקט הפנימי הלא פתור שלו. הוא עסוק בתחלוא הפיזי (אם זה גרדת בעור, דפיקות לב, אסטמה, בעיות עיכול, רבייה, ועוד) ומתחיל את סבב הביקורים אצל רופאים, הבדיקות והטיפולים, וככל שהזמן עובר ואין מוצא לבעיה, רמת החרדה וחוסר הנוחות עולה. וכך האדם חי בחוסר נוחות נפשית ופיזית.
פסיכותרפיה יכולה לסייע בטיפול בהפרעות פסיכוסומטיות ואף לרפא אותן.
הצגת מקרה:
אביא להלן תיאור מקרה של אישה מקסימה, בשנות ה40 לחייה, אשר הגיעה אלי לטיפול בגלל בעיות של חוסר תפקוד משפחתי. לצורך הצגת המקרה, קיבלתי את הסכמתה.
במהלך מפגשי ההכרות הראשונים עם תמרה (שם בדוי), שמתי לב שהיא לא מפסיקה להתגרד. וכמענה לשאלתי, תארה פריחה בכל הגוף שיצרה כוויות מרוב גירוד. בהמשך תארה גם קשיים גופניים אחרים שמקשים עליה מאוד בתפקוד היומיומי, כמו דלקות חניכיים כרוניות, דורבן עקב, שחיקת מיתרי הקול עד כדי אֵלם והתקפות אסתמטיות מרובות.
היא נולדה לאמא חולת נפש, רדופה ודיכאונית, שכל הזמן שכבה במיטה, בחדר חשוך, עסוקה בחשדות, בין היתר על בעלה שמא בוגד בה, ולא תפקדה כלל בבית. נראה כי היכולת של האם לספק ולהיענות לצרכים הראשוניים שלה היו לוקים בחסר. גם בהמשך היא חוותה טראומטיזציה קשה ביותר של אבדן שני ההורים באופן אלים של שריפה כאקט אלים ולא כתאונה, מָעָבָר למשפחה שניסתה להעניק לה בית, אך היתה בו אווירה של אלימות והתעללות. יש להניח שחוויות טראומטיות אלו עיצבו את התפתחות אישיותה.
נראה כי הנתונים הללו: חרדה של מוות, של אובדנים, של קושי בהתמודדות עם תוקפנות, של אי-יכולת לפתח עצמיות, יצרו סביבה פנימית וחיצונית מורכבת עבורה, ועם הזמן היא למדה שכדי לחוש שייכת ומקובלת, היא צריכה לפתח רצִייָה, ולדכא ביטויים של אסרטיביות ואותנטיות, כפי שמתאר ויניקוט* במושג ה- false self , עם תפישה ערך עצמי נמוכה ביותר. ניתן להבין את הסימפטומים עימם באה לטיפול, ואלו שהופיעו במהלך חייה עד שהגיעה לטיפול, כסימפטומים בעלי אופי סומטופורמי המבטאים קונפליקטים בעלי אופי רגשי עוצמתי, סביב תוקפנות, אשמה ואולי כביטוי לניקוז מתחים וחרדות אותם מעבירה לגוף.
יש להניח שדרך הגירוד היא יוצרת כוויה בגוף המסמלת את השרפה. אולי שחיקת מיתרי הקול מבטאת חוסר אונים, כמו שאפשר להניח שהאסטמה מבטאת חוסר אויר וחנק, ודרבן העקב את חוסר היכולת להתקדם. ההתעסקות שלה בכלל עם סבל גופני כנראה נחווית כעדיפה מאשר ההתעסקות עם הסבל הנפשי, משום שכדי לשרוד את המאורעות הכל-כך טראומטיים, אישה נפלאה זו פיתחה מנגנון של הגנה דיסוציאטיבית. היא ניתקה את עצמה מהמאורעות האלה כאילו הם קרו לאדם אחר. אלא שהמאורעות קרו לה, והקונפליקטים הנפשיים נשארו בלא מודע ובאו לידי ביטוי דרך הגוף.
בראי הספרות המקצועית:
תמרה התחילה את הטיפול נושאת בגופה את מצוקותיה הנפשיות, במצב של דיסוציאציה מהטראומה שחוותה בילדות המוקדמת. הטיפול בטראומה (עפ"י הורוביץ ודייב שפירו**) הוא ליצור מסגרת לרגש על-ידי מתן דגש גדול על החשיבה, כמווסתת רגש. הורוביץ טוען כי מטרת הטיפול היא להגיע לאיזון בין ההכחשה להצפה, לצורך יצירת סכמה עבור האירוע הטראומטי. הוא מצביע על הסימפטומים כפסיכוסומטיים (Psycho-Somatic Response) וטוען כי הם יישארו, כל עוד המידע על האירוע הטראומטי לא עוּבד מספיק. הוא מכוון לאורך כל התהליך לעזור למטופל לזהות מצבים בחיים המעוררים זיכרונות טראומטיים מודחקים. לדבריו, כאשר המשא ומתן בין ההדחקה וההימנעות, לבין הרצון לבוא במגע עם הזיכרון הטראומטי מגיע לאיזון, יש פתח להחלמה. למשא ומתן זה הוא קורא "אפקט המטוטלת".
ג'ודית הרמן*** טוענת כי החלמה מטראומה יכולה לקרות בתוך קשר, בתוך יחסים, וצריכה להיות מבוססת על העצמה (empowerment). החלמה מטראומה מתרחשת ב3 שלבים: 1) יצירת ביטחון 2) זכירה ואבלות 3) קשר מחודש עם העולם החיצון.
ג'ויס מקדוגל**** מדברת על תקשורת שאיננה שפה. היא מדגימה כיצד מטופל תוקף מודעות למחשבות/פנטזיות/מצבי קונפליקט, שיש בהם כדי לעורר רגשות חזקים כמו כאב, פחד או התרגשות יתר, בכך שהוא מייצר בעיה גופנית. היא ממשיכה ואומרת שכולנו משתמשים בפעולה כתחליף למחשבה, בכל פעם שההגנות שלנו נגד מצוקה נפשית מתמוטטות. הנפש משתמשת בגוף כדי להעביר מסר כלשהו: "כולנו נוטים לסומטיזציה ברגעים שבהן הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו". לדעת מקדוגל שורשי התופעות הללו מצויים לעיתים קרובות בילדות המוקדמת. הואיל ותינוקות אינם מסוגלים לחשוב באמצעות מילים, הם מגיבים למצוקות אך ורק בדרך פסיכוסומטית. תינוק חווה חוויות גופניות בעלות עוצמה עוד לפני שיש לו דימוי גוף.
העבודה הטיפולית המשותפת שלנו:
כבר בתחילת הטיפול בתמרה, היה חשוב לי לחבר אותה לטראומה ("זה קרה גם לך") ולא לשמר את הדיסוציאציה. תמרה הגיעה לטיפול עם סימפטומים גופניים רבים שהצביעו על מצוקה עמוקה. אם בילדותה, הדיסוציאציה סייעה לה להתמודד עם הטראומה, הרי שכיום, אין זה כך. אני פועלת על-פי הרמן והורוביץ, המדברים על המיקוד בסימפטום ובחיבור לאירוע הדרמטי כבר בשלב הראשון. אני מצביעה ומתעכבת על הסימפטומים הגופניים, ומנסה להראות לתמרה כיצד היא נושאת את התכנים הרגשיים בגופה. אני משרה ביטחון ביחסים ביננו ומאמינה בכוחה של תמרה לשאת את שבירת ההגנה הדיסוציאטיבית. אני חשה אותה בשלה לערער את הסכמה הישנה ולהתחיל ליצור את אפקט המטוטלת. תוך כדי עבודה עולה חרדה גדולה שמביאה אותה להתלבט ולהרגיש קושי "בשביל מה אני צריכה את זה". ההגנות נסדקו ובגלל התרופפותן, החרדות גברו מאוד. בהתחשב בקשר הבטוח איתי ובתנודות הקיצוניות במצבי רוחה מצד אחד, ומצד שני, במוטיבציה הגדולה שלה לשינוי, ראיתי את ההחמרה הזו במצבה, כזמנית, וכזו שתפעל בטווח הארוך לקידומה.
הדיאלוג הטיפולי אפשר לה להבין, להרגיש ולעבד את עוצמת הטרגדיה והשפעתה על חייה כילדה וכבוגרת. אחרי כשנה, לצד עיבוד הטראומה והחלשות החרדות, כל התופעות הגופניות נעלמו ללא התערבות רפואית. תמרה החלה להפגין ביטחון וכבוד ביחס לעצמה, שבאו לידי ביטוי גם ביחסיה עם עמיתות וממונות בעבודה וגם ביחסי המשפחה, בינה לבין ילדיה ובעלה, ובינם לבין עצמם.
הטיפול לא עסק בריפוי הסימפטומים, אלא בהבאת הקונפליקט הפנימי הלא פתור והלא מודע, ובמקרה הזה טראומת הילדות הראשונית, למודע ועיבודה.
============
סימוכין:
* ויניקוט דונלד ו. (2009) עצמי אמיתי, עצמי כוזב. סידרת פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד, ישראל.
** Horowitz Mardi j. Jones Enrico E., Cumming Janice D., Another look at the nonspecific hypothesis of therapeutic effectiveness. Journal of Consulting and Clinical Psychology, Vol 56(1), Feb 1988, 48-55
Horowitz Mardi j. (2003). Treatment of Stress Response Syndromes. American Psychiatric Publishing, Inc, Washington.
*** הרמן ג'ודית לואיס (2010). טראומה והחלמה. ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, ישראל.
**** מקדוגל ג'ויס (1998). תיאטרוני הגוף. הסדר הפסיכולוגית, הוצאת דביר, ישראל.